הפטרת נח /כי תצא | ישעיהו נד א-ח
רׇנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא־חָלָה כִּי־רַבִּים בְּנֵי־שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'. הַרְחִיבִי  מְקוֹם אׇהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל־תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי. כִּי־יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ. אַל־תִּירְאִי כִּי־לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל־תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי־עוֹד. כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כׇל־הָאָרֶץ יִקָּרֵא. כִּי־כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה' וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ. בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'.
הפייטן משתמש בביטויים רבים מתוך ההפטרה רני עקרה. הפעלים בהפטרה, חלקם נאמרים בלשון עתיד כהבטחה: תפרצי, זרעך…יירש, ערים …יושיבו, תשכחי, אקבצך. חלקם מופיעים כציווי או עידוד לפעולה: רני, צהלי! הרחיבי, האריכי, חזקי! אל תראי! ויש גם בלשון עבר: רחמתיך.

ובאופן דומה גם בפיוט יש לשון עתיד כהבטחה – בתוכך אתן משכני, ארחם על אדמותייך. ויש בלשון ציווי לעם לעשות מעשה ולהיות שותף בהגשמת הגאולה! רני, צהלי, אורי, עורי, למולדת שובי! יש והפייטן משנה עניין מההפטרה ללשון עבר במקום: וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ– הוא כותב כִּי תַמּוּ יְמֵי גָּלוּתֵךְ כלומר, זה כבר התגשם! ויש שהוא משנה מעתיד לציווי שכחי ימי שפלותך. ועוד הוא מוסיף ביטויי עידוד רבים: שובי אל משכנותייך, פרחי, דגי ורבי ועשי פרי.
הפייטן בן המאה ה-20 עושה את השינויים כי הוא רואה את תחילת התגשמות הנבואות לנגד עיניו ומאמין ומעודד להאמין שהגאולה נכונה ברוח דברי הנביא: הרחיבי מקום אהלך, הכיני מראש מקום לקליטת עולים רבים שימלאו את הארץ. כלומר שעל העם לפעול כדי לזרז את הגאולה ולהביא ליחסי גומלין בין העם לקב"ה:
שׁוּבִי אֶל מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ שׁוּבִי אַתְּ וַאֲנִי אָשׁוּבָה!

בבית השני הפייטן מדבר על רחמים על האדמה, ולא על רחמים על העם כמו בהפטרה:
אֲרַחֵם עַל אַדְמוֹתַיִךְ וּתְהִי לְגֶפֶן פֹּרִיָּה
המקור לביטוי ארחם על אדמותיך הוא כנראה מסדר תעניות על עצירת גשמים תענית ב ד: …מִי שֶׁעָנָה אֶת דָּוִד וְאֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְרַחֵם עַל הָאָרֶץ. וכן בתפילה: ברוך שאמר… ברוך מרחם על הארץ. והוא בא בהקשר של בצורת בעקבות אי שמיעה בקול ה': וְחָרָה אַף־ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת־הַשָּׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת־יְבוּלָהּ…ואם החטאים נמשכים העם יגלה מארצו: … וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם. (דברים יא יז), ואדמת ארץ ישראל תישאר בשממונה:

בחקתי | ויקרא כו לב
וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.
ועם זאת בתוך הקללה הנוראה על העם ועל הארץ מוצאים חכמינו נחמה פורתא:

רש"י: והשמתי אני את הארץ. זוֹ מִדָּה טוֹבָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ הָאוֹיְבִים נַחַת רוּחַ בְּאַרְצָם, שֶׁתְּהֵא שׁוֹמֵמָה מִיּוֹשְׁבֶיהָ (ספרא).
רמב"ן: "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אוֹיְבֵיכֶם" הִיא בְּשׂוֹרָה טוֹבָה מְבַשֶּׂרֶת בְּכָל הַגָּלֻיּוֹת, שֶׁאֵין אַרְצֵנוּ מְקַבֶּלֶת אֶת אוֹיְבֵינוּ. וְגַם זוֹ רְאָיָה גְּדוֹלָה וְהַבְטָחָה לָנוּ, כִּי לֹא תִּמָּצֵא בְּכָל הַיִּשּׁוּב אֶרֶץ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה וּרְחָבָה וַאֲשֶׁר הָיְתָה נוֹשֶׁבֶת מֵעוֹלָם – וְהִיא חֲרֵבָה כָּמוֹהָ, כִּי מֵאָז יָצָאנוּ מִמֶּנָּה לֹא קִבְּלָה אֻמָּה וְלָשׁוֹן, וְכֻלָּם מִשְׁתַּדְּלִים לְהוֹשִׁיבָהּ וְאֵין לְאֵל יָדָם.

הרמב"ן עלה לארץ באחרית ימיו וכך הוא מתאר באיגרת לבנו את מה שרואות עניו: ומה אגיד לכם מעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השממון , וכללו של דבר: כל המקודש מחבירו חרב יותר מחברו. ירושלים חרבה מן הכל , וארץ יהודה יותר מן הגליל , ועם חורבנה היא טובה מאד.

וכך מתאר גם הסופר מארק טוויין את ארץ ישראל בספרו " מסע תענוגות אל ארץ הקודש" בשנת 1867 (כ-15 שנה לפני העליה הראשונה):
" ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור… כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה… בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ… ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים. ארץ ישראל שוממה וחשוכת חמדה. ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה. קודש היא לשירה ולמסורת, ארץ חלומות… נצרת עזובה… יריחו ארורה… ירושלים…כפר חלכאים…" (מטיילים עם ספריא, יאיר טיקטין)

השממה שנגזרה על הארץ שלא אפשרה חיים בה, התבררה כמידה טובה לישראל שכן אף עם לא התבסס בה, והארץ הטובה, חיכתה שוממת וריקה מתושבים לישראל שישובו, ורק להם היא תתן את פריה:

ישעיהו לב יב-יג: …עַל שְׂדֵי חֶמֶד עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה. עַל אַדְמַת עַמִּי קוֹץ שָׁמִיר תַּעֲלֶה…

יחזקאל לו ו-ח: לָכֵן הִנָּבֵא עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת… וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא.

בבלי סנהדרין צח א: …ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה.