דברים | דברים ד מג
אֶת־בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת־רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת־גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי.

תהילים קכב ז: יְהִי־שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.

בבלי ברכות סד א: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (הפטרת נח/ראה ישעיהו נד יג) ״וְכׇל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה׳ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ״. אַל תִּקְרֵי ״בָּנָיִךְ״ אֶלָּא ״בּוֹנָיִךְ״.

תהילים קיט קסה: שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין־לָמוֹ מִכְשׁוֹל.

בחקתי | ויקרא כו מו
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד־מֹשֶׁה.

ספרא בחקתי ח: ... "החוקים"-- אלו המדרשות; "והמשפטים"-- אלו הדינים; "והתורות"-- מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל; אחד בכתב ואחד בעל פה. אמר ר' עקיבא, וכי שתי תורות היו להם לישראל? והלא תורות הרבה נתנו להם -- "זאת תורת העולה" "זאת תורת המנחה" "זאת תורת האשם" "זאת תורת זבח השלמים" "זאת התורה אדם כי ימות באהל".

וארא | שמות ו ו-ח
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.

רש"י: נשאתי את ידי. הֲרִימוֹתִיהָ לְהִשָּׁבַע בְּכִסְאִי
העמק דבר: ונתתי אתה לכם מורשה. לא לשעה שאתם תהיו בה לבד אלא אפילו בשעה שאתם גולים ממנה הרי הוא שלכם וכמו שאדם הפורש משדה ירושת אבותיו לעולם דעתו עליה ומשים לב שלא לשכוח הליכו׳ אותה אחוזה. אולי יזכהו ה׳ לשוב אליה. כך א״י היא לנו מורשה לעד

יחזקאל כ מא-מב: בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם. וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה' בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לַאֲבוֹתֵיכֶם.

נחמיה ט טו: ... וַתֹּאמֶר לָהֶם לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָשָׂאתָ אֶת־יָדְךָ לָתֵת לָהֶם.

יצחק רבין בעצרת לרגל 25 שנה לחידוש ההתיישבות בגולן ערב הבחירות ב-1992: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל".

בלק | במדבר כג ט
כִּי־מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

זמירון: בלעם צופה בישראל מראש צורים ורואה עם שוכן לבטח ולא מוטרד מהגויים, אבל הפייטן מכנה את רמת הגולן ראש צורים ואינו רואה סתירה בין בטחון בה' שיגן עלינו לבין שמירה על נכסים אסטרטגיים, המאפשרים הגנה בדרך הטבע, ולכן מי שירד מהגולן יפקיר את בטחון ישראל. בנוסף הוא רומז גם על חשיבות השליטה במקורות המים של ישראל. ואכן מעשה אבות סימן לבנים, וכאז כן היום מנסים לפגוע לנו במקורות המים:

תולדות | בראשית כו יח
וַיָּשׇׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר  אֶת־בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים...

המלחמה על המים (ויקיפדיה): ...ב-10 ביוני 1964 הושלם בישראל מפעל המוביל הארצי שהוביל מים מהכנרת למרכז ישראל ודרומה.
בוועידת הפסגה הערבית הראשונה של מדינות הליגה הערבית שנערכה בשנת 1964 בקהיר התקבלה ההחלטה להטות שניים ממקורות הירדן – החצבני והבניאס – ולגרום פגיעה קשה במשק המים הישראלי. על פי התוכנית, יוקם סכר על הירמוך התחתון (שבממלכת ירדן), שימנע מישראל את השימוש במי הירמוך; סוריה תחפור תעלה ובעזרתה תטה את הבניאס ותחברו לירמוך; ולבנון תטה את החצבני עד לבניאס. התוכנית נועדה לשלול מישראל כשליש מכמות המים שתוכננו לזרום במוביל הארצי, בנוסף, צמצום זרימת המים יגרום להמלחת אגם הכנרת בשל מניעת מים מתוקים משני הנהרות הללו...

זמירון: הניסיונות להטיית מקורות הירדן נפסקו רק כאשר צה"ל כבש את רמת הגולן ביוני 1967, שכן מאז מלחמת ששת הימים נמצאים רוב מקורות הירדן בשליטת מדינת ישראל.

ישעיהו סג א: מִי־זֶה  בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבׇּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ.

מצודת דוד: אני מדבר בצדקה. כאלו המקום משיב לומר אני הוא זה המדבר והמבטיח לעשות צדקה לישראל ואני הוא המרבה להושיע כאשר הבטחתי.

תהילים עח סא-סב וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד־צָר. וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר. (בהיפוך)

הפטרת וארא | יחזקאל כט יד-טז
וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל־אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה...
וְלֹא יִהְיֶה־עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֺן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי אלהים.

זמירון: הפייטן משתמש במילותיו של יחזקאל על מצרים שתהיה שפלה בארץ מכורתה וישראל כבר לא יבטחו בה, ומתאר את ישראל בארצו מכורתו שם מבטחו בצור ישראל ומושיעו.

ישעיהו נח יד
אִם־תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קׇדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.
אָז תִּתְעַנַּג עַל־ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל־בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר.

רד"ק: אם תשיב משבת. מלכת בשבת חוץ לתחום, ואמר אם תשיב כלומר אם היית הולך בדרך ונזכרת שהוא שבת והשיבות רגלך אחור מלכת עוד לכבוד שבת כל שכן עשות חפצך שהוא כולל המלאכות שחייבין עליהם מיתה כי אפילו לצאת חוץ לתחום שהוא בלאו חמור עליך ותשמר ממנו:
וכבדתו מעשות דרכיך. זהו הכבוד שתמנע מעשות כל מלאכה, כי פירוש דרכיך חפציך ומעשיך כמו דרכי ספרתי ודרכיך למחות מלכין והדומים להם, ורז"ל פירשו דרכיך מנהגיך שלא יהא מנהגו של שבת כמנהגו של חול, כמו שאמרו וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכן שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול...

זמירון: נתיבי יושר ודרך אבותינו יכולים להתפרש בהקשר של התנהלות בצדק ויושר בעסקים בכל עת וגם בשביתה מעסקים בשבת. וגם בהקשר של דיני יציאה מחוץ לתחום שבת:

בבלי שבת קיח א: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז תִּתְעַנַּג עַל ה׳ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בׇּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וְגוֹ׳״.

שיר השירים ב יב: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.

צרור המור: עת בשורת הגאולה נשמע בארצינו.

שלח לך | במדבר יג ל
וַיַּהַס כָּלֵב אֶת־הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי־יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

שיר השירים ד ו: עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל־הַר הַמּוֹר וְאֶל־גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה.